Berakhoth
Daf 52a
שְׁלֹשָׁה שֶׁאָֽכְלוּ כְּאַחַת וּבִקֵּשׁ אֶחָד מֵהֶן לֵילֵךְ לוֹ רַב אָמַר יְבָרֵךְ בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה וְיֵלֶךְ לוֹ. אֵי זוּ הִיא בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה. דְּבֵית רַב אָֽמְרוּ זוּ בִּרְכַּת הַזִּימּוּן. רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רַב יִרְמְיָה זוּ הַזָּן אֶת הַכֹּל. רִבִּי חֶלְבּוֹ רַב חָנָן בְּשֵׁם רַב זוּ הַזָּן אֶת הַכֹּל. הָתִיב רַב שֵׁשֶׁת וְהָא מַתְנִיתָא פְלִיגָא שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה חַייָבִין בְּבִרְכַת הַזִּימּוּן. 52a אִין תֵּימַר בִּרְכַּת זִימוּן רִאשׁוֹנָה נִתְנֵי אַרְבָּעָה. אַשְׁכְּחָן תַּנִּי אַרְבָּעָה. אִין תֵּימַר זוּ הַזָּן אֶת הַכֹּל קַשְׁיָא. אִין תֵּימַר זוּ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. לֵית אַתְּ יָכִיל. שַׁנְייָא דְּאָמַר רַב חוּנָא מִשֶּׁנִּיתְּנוּ הֲרוּגֵי בֵיתָר לִקְבוּרָה נִקְבְּעָה הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב. הַטּוֹב שֶׁלֹּא נִסְרְחוּ וְהַמֵּטִיב שֶׁנִּיתְּנוּ לִקְבוּרָה. אָמַר רַב חוּנָא תִּיפְתָּר כְּרִבִּי יִשְׁמָעְאֵל דְּרִבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב דְּבַר תּוֹרָה דִּכְתִיב וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָֽעְתָּ וּבֵרַכְתָּ זוּ בִּרְכַּת הַזִּימּוּן. אֶת י֨י אֱלֹהֶיךָ זוּ הַזָּן אֶת הַכֹּל. עַל הָאָרֶץ זוּ בִּרְכַּת הָאָרֶץ. הַטּוֹבָה זוּ בִּרְכַּת בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנוֹן. אֲשֶׁר נָתַן לָךְ זֶה הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב.
Traduction
Si à la suite d’un repas fait par trois hommes réunis, l’un d’eux veut s’en aller (sans pouvoir attendre que les autres aient achevé), il doit, selon l’école de Rav, dire la première bénédiction. Qu’entend-on par-là? Les rabbins disent que c’est l’invitation à l’action de grâce; R. Zeira dit, au nom de R. Jérémie, que c’est la première section, et c’est aussi ce que dit R. Helbo au nom de R. Hanan. R. Sheshet fit une observation et dit: N’y a-t-il pas un enseignement qui s’y oppose? Si de 2 ou 3, est-il dit, un seul individu ne sait pas réciter de mémoire toute l’action de grâce (et dit la 1ère section seulement), l’un dit la seconde section et aun autre la troisième, afin de remplir l’obligation de la récitation, sans qu’il soit question d’une quatrième; or, si l’invitation forme la première section spéciale, on devrait parler de quatre? -En effet, il se trouve parfois qu’il soit question d’une quatrième personne. On a donc enseigné qu’il y en a quatre. -Mais si la première bénédiction comprend l’invitation et la première section, comment retrouver ce nombre? Et l’on ne peut pas supposer qu’il s’agisse pour la quatrième de la section finale (ha-métib), car celle-ci diffère des autres en ce qu’au lieu d’avoir été établi par la Loi, elle l’a été postérieurement par les rabbins; puisque R. Houna dit (473)Cf. ci-dessus, (1, 8). (Taanit 4, 8) (f. 6 a). que lorsque les israélites morts au siège de Betar furent enterrés, on établit ladite section, et l’on dit de Dieu qu’il est bon, parce que les cadavres ne se décomposèrent pas; et il fait le bien, parce qu’on a pu les enterrer (comment donc expliquer ce chiffre quatre?) Cela peut s’expliquer, dit R. Hana par l’avis de R.Ismaël, qui nous apprend que la dite section est indiquée par allusion dans le Pentateuque; car il est dit (Dt 8, 18): Lorsque tu auras mangé et que tu seras rassasié, tu béniras; cette partie correspond à l’invitation de l’action de grâce; les mots suivants: L’Eternel ton Dieu, répondent à la première bénédiction; le fragment de ce verset: pour le pays, répond à la seconde, le mot bon à la troisième, ainsi qu’il est dit aussi: cette bonne montagne le Liban (Dt 3, 25), et enfin le terme: Qu’il t’a donné, représente la bénédiction finale.
Pnei Moshe non traduit
יברך ברכה ראשונה. ואח''כ ילך לו ופליגי מה היא הברכה ראשונה. דבית רב אמרי זו ברכת הזימון. נברך שאכלנו משלו ואחר שיאמרו לזה יכול הוא לילך לדרכו:
זו הזן את הכל. וצריך שישב עד שיאמר כל ברכת הזן ואח''כ ילך לו וכן רבי חלבו בשם רב קאמר כר' זעירא:
התיב רב ששת. על דבית רב דקאמרי ברכה ראשונה ברכת הזימון והא האי מתניתא פליגי כדמסיים ואזיל:
שנים ושלשה חייבין בברכת הזימון. א''נ המזון גרסינן. כלומר שנים ושלשה בני אדם שאכלו ואין אחד מהן יודע לברך ברכת המזון כולה אלא אחד יודע ברכה ראשונה והשני יודע ברכה שנייה ושלישית ואינו יודע ברכה ראשונה או שאחד יודע לברך ברכה ראשונה ואחד יודע לברך ברכה שנייה ואחד יודע לברך ברכה שלישית חייבין לברך ברכת המזון לפי שאפשר לברך כל אחד ואחד מהן ברכה אחת שהוא יודע ונמצאת ברכת המזון כולה משנים מהם או משלשתן:
הא ארבעה לא. כלומר אלמא דשמעינן מינה דברכת המזון עם ברכת הזימון אינה אלא שלש ברכות בלבד ולפיכך אינה נחלקת אלא לשלשה אנשים בלבד ומשום הכי קתני שנים ושלשה ולא קתני ארבעה ואי איתא דברכת הזימון עד נברך הוא הוה אמר ארבעה וקשיא לדבית רב:
אשכח תני ארבעה. ומשני דבאמת אשכחן חדא ברייתא דקתני ארבעה ודבית רב אמרי כוותה:
אין תימר זו שם הזן את הכל קשיא. כלומר השתא דאשכחן ברייתא דתני ארבעה א''כ קשיא לאידך דקאמר ברכה ראשונה עד הזן את הכל היא דלדידיה לא הויא אלא ג' ברכות לשלשה בני אדם:
אין תימר זו הטוב והמטיב לית את יכיל שנייא היא וכו'. כלומר וכי תימא דאף למ''ד ברכה ראשונה מברכת הזימון עד ברכת הזן היא נמי ניחא דהאי ברייתא דקתני ארבעה עם ברכת הטוב ומטיב הוא דקחשיב וא''כ אשכחן ד' ברכות לארבעה בני אדם הא ליתא דאי אתה יכול לומר כן דהא שנייא היא ברכת הטוב דמדרבנן היא וכדרב הונא דאמר משניתנו הרוגי ביתר לקבורה הוא דתקנו אותה וא''כ לא מצי התנא למיחשבה עם הני ברכות דאורייתא:
אמר רב חונה תיפתר כר' ישמעאל. כלומר אי משום הא לא קשיא דלעולם נימא ברכה ראשונה עד ברכת הזן היא וזימון לא נחשב לברכה בפני עצמה והא דקתני ארבעה עם ברכת הטוב והמטיב הוא דקחשיב ותיפתר כר' ישמעאל דס''ל מדאורייתא היא כדדריש לה מן הכתוב בתורה ואכלת ושבעת וכו' אשר נתן לך זה הטוב והמטיב:
Berakhoth
Daf 52b
כָּתוּב בַּתּוֹרָה בְּרָכָה לְפָנֶיהָ וְאֵין כָּתוּב בַּתּוֹרָה בְּרָכָה לְאַחֲרֶיהָ. מַה כָּתוּב בָּהּ לְפָנֶיהָ כִּי שֵׁם י֨י אֶקְרָא הָבוּ גּוֹדֶל לֶאלֹהֵינוּ. כְּתִיב בְּמָזוֹן בְּרָכָה לְאַחֲרֶיהָ וְאֵין כָּתוּב לְפָנָיו. מַה כְּתִיב לְאַחֲרָיו וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָֽעְתָּ וּבֵרַכְתָּ. וּמְנַייִן לִיתֵּן אֶת הָאָמוּר בְּזֶה בְזֶה וְאֶת הָאָמוּר בְּזֶה בְזֶה. רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי בְּשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן אַתְיָא שֵׁם שֵׁם לִגְזֵרָה שָׁוָה. מַה שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה בְּרָכָה לְפָנָיו אַף שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בְּמָזוֹן בְּרָכָה לְפָנָיו. וּמַה 52b שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בְּמָזוֹן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו. אַף שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה בְּרָכָה לְאַחֲרֶיהָ. עַד כְּדוֹן כְּרִבִּי עֲקִיבָה כְּרִבִּי יִשְׁמָעְאֵל. רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יִשְׁמָעְאֵל קַל וָחוֹמֶר. מַה אִם מָזוֹן שֶׁאֵין טָעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו טָעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו תּוֹרָה שֶׁהִיא טְעוּנָה בְּרָכָה לְפָנֶיהָ. אֵינוֹ דִין שֶׁתְּהֵא טְעוּנָה בְרָכָה לְאַחֲרֶיהָ. עַד כְּדוֹן תּוֹרָה. מָזוֹן מַה. אִם תּוֹרָה שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה בְרָכָה לְאַחֲרֶיהָ טָעוּנָה בְּרָכָה לְפָנֶיהָ. מָזוֹן שֶׁהוּא טָעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו. אֵינוֹ דִין שֶׁטָּעוּן בְרָכָה לְפָנָיו. רִבִּי יִצְחָק וְרִבִּי נָתָן אָמַר כִּי הוּא יְבָרֵךְ אֶת הַזֶּבַח אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרוּאִים. רִבִּי נָתָן אוֹמֵר וַעֲבַדְתֶּם אֶת י֨י אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ. אֵימָתַי הוּא קָרוּי לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ. עַד שֶׁלֹּא אָכַלְתָּ. רִבִּי אוֹמֵר מַה אִם בְּשָׁעָה שֶׁאָכַל וְשָׂבֵעַ צָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא תָאֵב לֶאֱכֹל לֹא כָּל שְׁכֵּן. עַד כְּדוֹן מָזוֹן. תּוֹרָה מַה. אִם מָזוֹן שֶׁאֵינוֹ אֵלָּא חַיֵּי שָׁעָה טָעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו. תּוֹרָה שֶׁהִיא חַיֵּי עַד לֹא כָּל שֶׁכֵּן.
Traduction
Pour la lecture de la Loi, il est dit (474)''(Megila 4, 1). Cf. Mekhilta, section Bô, ch. XV; Midr. Rabba sur (Dt 8) et sur Samuel, ch. 13.'': on prononce une bénédiction préalable, mais il n’est rien dit au sujet d’une deuxième formule à réciter après. Où est-il dit qu’il en faut une auparavant? Dans ce verset (Dt 32, 4): Lorsque j’invoque le nom de Dieu, acclamez les grandeurs de notre Dieu. Pour le repas, il est dit de la réciter après, mais il n’est rien dit au sujet de la prière d’avant; et ce qui prouve qu’il faut la prononcer après, c’est qu’il est dit: Tu mangeras, tu te rassasieras, puis tu béniras Dieu. Comment sait-on qu’il faut appliquer à la Tora le précepte relatif au repas, et vice versa? R. Samuel bar-Nahméni répond, au nom de R. Jonathan, que cette application se fait par la confrontation des termes, identiques de part et d’autre (et l’on en déduit aussi les prières secondaires); de même que la mention du nom de l’Eternel pour la Loi, indique une prière auparavant, de même la mention analogue pour le repas indique la même chose; et de même que le précepte légal indique pour le repas une bénédiction à réciter après, de même il en faut une semblable pour la lecture de la Loi. Jusqu’à présent on adopte le procédé d’interprétation de R. aqiba; quant à Ismaël, il dit, par l’organe de R. Yohanan, qu’il est possible de prouve l’obligation de dire ces bénédictions par le raisonnement a fortiori: si, pour le repas, qui n’exige pas (légalement) une bénédiction préalable, il en faut une après, à plus forte raison en faut-il une après la lecture de la Loi, pour laquelle il est prescrit déjà d’en dire auparavant. Voilà qui détermine les principes à suivre pour la Loi. On Fait ensuite un raisonnement tout analogue pour démontrer qu’il faut dire aussi une bénédiction avant le repas. R. Isaac et R. Nathan citent chacun un verset à l’appui de ces déductions. Le premier rappelle le verset (1S 9, 13): car il bénira le sacrifice, puis les invités mangeront (où la bénédiction est préalable). Le second dit qu’il est écrit: Vous servirez l’Eternel votre Dieu, et il bénira ton pain et tes eaux (Ex 23, 25), ce qui signifie quoique ce soit ton pain, il faut reconnaître, avant d’en manger, à qui tu le dois. Rabbi ajoute ceci: si, après avoir mangé et s’être rassasié, il faut bénir Dieu, à plus forte raison le faut-il lorsqu’on a faim et que l’on va pour s’attabler. Voilà qui explique les règles du repas. Pour motiver les prescriptions concernant la Loi, on raisonne ainsi: si, pour la nourriture qui pourvoit à notre existence éphémère, il faut réciter des bénédictions avant et après, il en faut à plus forte raison pour la Loi qui représente la vie éternelle.
Pnei Moshe non traduit
כתוב בתורה ברכה לפניה וכו'. כלומר למדנו מן הכתוב לברך על התורה לפניה כדדריש מקרא כי שם ה' אקרא כשאני בא לקרא בתורה ואקרא בשם ה' הבו גודל לאלהינו ואתם תענו אמן אבל לא למדנו מן הכתוב לברך על התורה לאחריה ובמזון מצינו דלאחריו הוא דכתיב אבל אינו כתוב לברכה לפניו:
ומנין וכו' אתיא שם שם לג''ש. כתיב הכא כי שם ה' אקרא וכתיב התם וברכת את ה':
עד כדון כר' עקיבא. זו דברי ר''ע דדריש מג''ש:
כר' ישמעאל. אבל ר' ישמעאל לא דריש לה מג''ש אלא מקל וחומר כדקאמר ר' יוחנן בשם ר' ישמעאל וכו':
עד כדון. לא שמענו מק''ו אלא תורה וברכה לאחריה מק''ו ממזון:
מזון מה. מה למדנו למזון לברכה שלפניו וקאמר דנמי ילפינן איפכא ק''ו מתורה וכו':
שאינה טעונה ברכה לאחריה. מן הכתוב בפירוש:
ר' יצחק ור' נתן פליגי ר' יצחק אמר. מהכא למדנו לברכה לפניו למזון דכתיב כי הוא יברך הזבח ואח''כ וכו':
ר' נתן אומר. מהכא דכתיב ועבדתם וכו':
אימתי הוא קרוי לחמך וכו'. כלומר לאימתי ניכר שהוא לחם או מים עד שלא אכלת וכתיב ועבדתם וגו' מכאן שהוא טעון ברכה לפניו:
רבי אומר. אינו צריך ללמוד מזון מק''ו מתורה אלא מגופי' למדנו מה אם בשעה שאכל ושבע וכו':
עד כדון. לא שמענו אלא למזון:
תורה. מנין למדנו דהשתא לרבי דילפינן למזון מק''ו מלאחריו שיהא טעון גם לפניו וא''כ תו לא מצינן למילף תורה מק''ו ממזון מה אם מזון שאינו טעון ברכה לפניו מן הכתוב וכו' כדלעיל שהרי נלמד מק''ו וא''צ קרא לרמז וברכה לתורה מנין וקאמר דאכתי ילפינן מהאי ק''ו ממזון מה אם מזון שאינו אלא חיי שעה וכו' וילפינן מהאי ק''ו לברכה שלפניה ולברכה שלאחריה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source